בריטניה: שימוש לרעה בהליכי משפט ולשון הרע

מועין-אודין הגיע מבנגלדש לבריטניה, התאזרח בה והפך לפעיל בקהילה המוסלמית בה. בית דין לפשעי מלחמה בבנגלדש שפט את מועין-אודין בהיעדרו ודן אותו למוות על פשעי מלחמה: רצח 18 אינטלקטואלים מובילים במהלך מלחמת העצמאות במדינה. בית הדין זכה לביקורת נוקבת בעולם על העדר עצמאות שיפוטית וערובות מזעריות למשפט הוגן. מועין-אודין מכחיש את אשמתו וטוען שההליך נגדו לא היה הוגן.

משרד הפנים בבריטניה פרסם ב-2019 מדריך על פעילות קיצונית באנגלייה וויילס. נכתב בו בהערת שוליים שיש קשרים מוכחים היטב בין האחראים לאלימות בבנגלדש במלחמת העצמאות להנהגת הקהילה במזרח לונדון. בהקשר זה הופיעה ההרשעה של מועין-אודין. הוא תבע את שרת הפנים על הוצאת דיבה. בית המשפט הגבוה ובית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס מחקו את התובענה משום שיש בה שימוש לרעה בהליכי משפט. בית המשפט העליון של בריטניה קיבל היום פה אחד מפי לורד ריד את הערעור של מואין-אודין: Mueen-Uddin v. Sec’y of State for the Home Dep’t [2024] UKSC 21.

שרת הפנים הסתמכה על שני ראשים של שימוש לרעה בהליכי משפט, שניהם יצירי פסיקה.

האנטר – לפי ראש זה, תקיפה עקיפה של פסק דין סופי של ערכאה מוסמכת בהליך אזרחי או פלילי עשויה להיחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט. אולם תנאי לכך הוא שההליך הקודם היה הוגן ושניתנה לתובע אפשרות מלאה להשיג על ההחלטה בו. מועין-אודין נשפט בהיעדרו. הוא לא היה יכול לתת הנחיות לעורך הדין שמונה לייצג אותו. לא הייתה אפשרות אמיתית להשיג על פסק הדין. תובענתו אינה שימוש לרעה בהליכי משפט לפי ראש זה.

השרה טענה שיקשה עליה להוכיח טענת "אמת דיברתי". אולם מועין-אודין תבע סמוך לפרסום המדריך. הוא אינו אחראי לקשיי ההוכחה. משרד הפנים היה צריך לחשוב עליהם בטרם פרסם.

ג'מיל – ראש זה נוגע לתובענה על לשון הרע. אם הנזק בפרסום קל ואינו עובר סף מזערי של חומרה, ההליך לא יגן על השם הטוב של התובע. ההליך ייחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט. הפרסום על מועין-אודין חמור בבירור, והוא טוען שלשם הטוב שלו נגרם נזק יותר ממזערי. אי אפשר להניח מראש שכל מי שקרא את הדוח ידע עוד קודם לכן על ההרשעה. למועין-אודין יש עניין כשר להגן על שמו הטוב. גם ראש זה לא הוכח.

טענות האנטר וג'מיל נוגעות להיבטים שונים של האינטרס הציבורי. טעמיהן שונים. אם הן לא הוכחו בנפרד, אי אפשר לשקול אותן יחדיו כדי לבחון אם היה שימוש לרעה בהליכי משפט.

הינה פסק הדין, סיכומו, הקראתו והדיונים בתיק.

דרום אפריקה: תביעת השתקה

פעילי סביבה פרסמו ביקורת על פעולות של חברות כרייה. החברות תבעו את הפעילים על לשון הרע. הן ביקשו פיצויים בסך 14,000,000 ראנד. בית המשפט הגבוה קבע שזו תביעת השתקה. בית המשפט החוקתי של דרום אפריקה קיבל פה אחד מפי השופט מג'יידט את ערעור החברות: Min. Sands Res. v. Reddell (Pty) [2022] ZACC 37. בית המשפט נתן פסק דין בערעור על קביעה נוספת בתיק, בנוגע ללשון הרע על תאגיד.

בתביעת לשון הרע אפשר להעלות טענת הגנה שלפיה מדובר בתביעת השתקה. למעשה, תביעת השתקה היא שימוש לרעה בהליך משפטי – מסוג שטרם הוגדר בפסיקה. מדובר ב"תובענה לרעה" (abusive litigation). תובענה לרעה היא תובענה שנועדה להשיג מטרה פסולה באמצעות ההליך המשפטי וההוצאות שנלוות לו, ושסביר שתזיק ממשית לזכות יסוד. הפעילים טענו רק שהתובענה נגדם נועדה למטרה זרה. לא די בכך. צריך לבחון, למשל, את סיכויי ההליך. לכן יש לקבל את הערעור. עם זאת, הפעילים יוכלו להגיש בקשה מתוקנת בעניין תביעת השתקה.

הינה פסק הדין וסיכומו.

קנדה: האם התארכות של הליך משמעתי נחשבת לשימוש לרעה בהליך משפטי?

עו"ד אברמץ עמד לדין משמעתי ב-2012. ועדת המשמעת הרשיעה אותו רק ב-2018 ושללה את רישיונו לשנתיים לפחות ב-2019. אברמץ טען שהתארכות ההליכים עלתה כדי שימוש לרעה בהליך משפטי. הוועדה דחתה את טענתו. בית המשפט לערעורים של ססקצ'ואן קיבל את ערעורו. היום קיבל בית המשפט העליון של קנדה ברוב דעות את ערעור לשכת עורכי הדין: Law Soc’y of Sask. v. Abrametz, 2022 SCC 29.

השופט רואו פסק בהסכמת שבעה שופטים שהתארכות הליך מנהלי עשויה לעלות כדי שימוש לרעה בהליך משפטי. לפעמים גם התארכות שאינה משפיעה על הוגנות ההליך נחשבת לשימוש לרעה. המבחן לכך תלת-שלבי: ההתארכות חריגה; היא גרמה במישרין לנזק ממשי; היא בבירור לא הוגנת לאחד מבעלי הדין, או פוגעת אחרת באמון הציבור במערכת המשפט. יש כמה סעדים בגין שימוש לרעה בהליך, עד כדי עיכוב הליכים (למעשה, ביטולם). הם יכולים למלא מטרות שונות: פיצוי על נזק לבעל דין; תמריץ לפתור בעיה מערכתית; הבעת אי נחת מההתארכות. עיכוב הליך משמעתי ימנע טיפול בעבירת משמעת. לכן הוא מתאים רק במקרה של שימוש לרעה קיצוני בחומרתו. רק אם המשך ההליך יזיק לאינטרס הציבורי יותר מהפסקת ההליך, אפשר לעכב הליכים. במקרים אחרים אפשר לתת סעד חלופי. הוועדה ייחסה חלק מההתארכות לאברמץ. היא מצאה שלא נגרם לו נזק ממשי. אין עילה להתערב בממצאיה. ההתארכות לא הייתה חריגה. לא נגרם שימוש לרעה בהליך.

השופטת קוטה סברה בדעת מיעוט שדי בהתארכות חריגה בהליך כדי לזכות בסעד הולם. העיקרון המנחה בקביעת הסעד הוא מידתיות. יש לבחון את מהות הנזק לבעל הדין ואת מידתו. לצידם יש לשקול את אורך ההתארכות ואת הגורם לה. עיכוב הליכים יינתן רק אם התארכות חריגה גרמה לנזק ממשי. ההליך המשמעתי של אברמץ חרג ביותר מהראוי. נגרם שימוש לרעה בהליך. ההתארכות גרמה נזק ממשי לאברמץ ועובדיו. בית המשפט לערעורים צדק בכך שביטל את העונש (ולא את ההרשעה).

הינה פסק הדין, כתבי הטענות והדיון.

מועצת המלכה: עתירה מנהלית כדי לפסול ראיות בהליך פלילי מתנהל – שימוש לרעה בהליך משפטי

ברנדט עומד לדין במונטסראט על עבירות מין. חלק מהראיות נגדו הושגו בחיפוש בטלפון הנייד שלו. הוא טוען שהחיפוש פגע בפרטיות ולא היה חוקי. במקום לבקש לפסול את הראיות במשפט, הוא הגיש עתירה מנהלית וביקש להצהיר שהראיות פסולות בהליך הפלילי. בית המשפט הגבוה דחה את עתירתו לגופה וקבע גם שיש בה משום שימוש לרעה בהליך משפטי. בית המשפט לערעורים קבע שיש בעתירה משום שימוש לרעה בהליך משפטי, אבל הכריז שהחיפוש לא היה חוקי. היום דחתה מועצת המלכה פה אחד מפי לורד סטיבנס את הערעור של ברנדט: Brandt v. Comm’r of Police [2021] UKPC 12.

יש סוגים שונים של שימוש לרעה בהליך משפטי. שניים מהם צריכים לענייננו: לבקש סעד חוקתי במקום סעד מקביל אחר; להשתמש בהליך ממניע פסול או למטרה פסולה. ברנדט רשאי לטעון את טענותיו החוקתיות בהליך הפלילי. בהליך המנהלי לא התבקש סעד שאי אפשר להשיג בהליך הפלילי. נוסף על כך, ברנדט הגיש את העתירה המנהלית כדי לפגוע בהליך הפלילי. ההליך המנהלי עלה כדי שימוש לרעה בהליך משפטי. לכן לא היה מקום להביע בו עמדה כלשהי בשאלת פסלות הראיות. הערעור נדחה, אבל ההכרעה בדבר אי חוקיות החיפוש מבוטלת.

הינה פסק הדין והדיון בתיק.

אוסטרליה: עובד ביקש לבטל הסכם קיבוצי, ומתברר שעשה זאת בשם ארגון עובדים שמנוע מלטעון נגד ההסכם – האם שימוש לרעה בהליך משפטי?

חברת "מסוף מכלים בינלאומי ויקטוריה" ביקשה לאשר הסכם קיבוצי. ארגון העובדים היציג של עובדי הנמלים תמך בבקשה. הוועדה המוסמכת אישרה את ההסכם. הארגון שינה את דעתו. לונט, עובד בחברה וחבר בארגון, הגיש תביעה לבטל את אישור ההסכם. החברה טענה שמדובר בשימוש לרעה בהליך משפטי: הארגון חושש שאם יתבע בעצמו, התביעה תידחה כי אישר את ההסכם; ולונט הוא רק כיסוי לארגון. בית המשפט הפדרלי דחה את התביעה. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור של לונט. היום דחה בית המשפט העליון של אוסטרליה פה אחד את ערעור החברה: Vict. Int’l Container Terminal Ltd v Lunt [2021] HCA 11.

הנשיאה קיפל, השופטים גייגלר וקין והשופטת גורדון פסקו שבית משפט מוסמך להגן על יושר ההליכים שלפניו. אם תובע ניצל לרעה הליך שיפוטי כך שאי אפשר לפסוק בהליך ביושר ובצדק – מותר לדחות את ההליך או לעכב אותו. אבל אם אפשר לפתור את הקושי באמצעי קל יותר, יש לנקוט אותו חלף דחיית ההליך. לונט מעוניין לבטל את ההסכם הקיבוצי. גם אם אינו מעוניין בתוצאה זו להנאתו, או אם הוא מעוניין שהארגון ייהנה ממנה, זה הסעד המוצהר בהליך. גם ללונט, גם לארגון יש זכות עמידה. הם רשאים להסכים ביניהם שלונט יתבע והארגון יממן את ההליך. אישור ההסכם בידי הארגון יהיה שיקול גם בתביעה עצמאית של לונט; לכן גם אם לונט הסתיר את מעורבות הארגון בהליך, אין לכך השפעה על הוגנות ההליך. בשלב זה כבר ידוע שהארגון מעורב, ולכן אין חשש שאי אפשר לנהל הליך הוגן.

השופט אדלמן הרחיב על ההבדל בין מניע למטרה בנוגע להגשת הליך. הסעד בגין הסתרת עובדות לפני תחילת ההליך לא יהיה חריף יותר מהתגובה השיפוטית לאחר שהתגלו במהלך המשפט. לאחר שהקשר בין לונט לארגון התגלה, אין עוד חשש להוגנות ההליך. אין צורך בסעד נוסף (אולי רק תשלום הוצאות).

הינה פסק הדין, סיכומו, כתבי הטענות, הדיון והפרוטוקול שלו.

בית הדין האירופי לזכויות אדם: פסילת סירוב לרשום ארגונים לזכויות להט"ב; פסילת עתירה משום שהעותר השמיץ את בית הדין

פעילים לזכויות להט"ב ברוסיה ביקשו לרשום שלושה ארגונים לזכויות הקהילה. הרשויות סירבו משום שמטרות הארגונים עלולות "להרוס את ערכי המוסר של החברה", להפחית את מספר התושבים, לפגוע בזכויות רוב האוכלוסייה (שנפגעת מהצגת יחסים של בני זוג מאותו מין) ולחולל איבה חברתית או דתית. היום קבע המותב השלישי של בית הדין האירופי לזכויות אדם פה אחד שנפגעו חופש ההתאגדות והשוויון על בסיס נטייה מינית.

אחד הארגונים אינו יכול להתקיים בלי רישום. שני האחרים לא יכלו להשיג מעמד של אישיות משפטית וזכויות נלוות בלי רישום. הסירוב של הרשויות פגע בחופש ההתאגדות שלהם ושל ראשיהם. הסירוב לא נועד להשיג תכלית ראויה של הגנה על המוסר, על הסדר הציבורי או על זכויות של אחרים. התכלית היחידה שהרשויות ציינו ושנחשבת לראויה היא מניעת איבה כדי למנוע פגיעה בעותרים. אולם תפקיד הרשויות הוא להבטיח שקבוצות שונות בחברה ינהגו בסובלנות זו כלפי זו. עליהן להבטיח שארגונים כמו העותרים יוכלו לפעול בלי חשש מאלימות. הסירוב לרשום אותם אינו "הכרחי בחברה דמוקרטית". הגורם המכריע בהחלטות הסירוב היה שהארגונים ביקשו לקדם זכויות להט"ב. הסירוב פגע בשוויון על בסיס נטייה מינית.

אחד הפעילים העותרים, אלכסייב, פרסם השמצות על בית הדין ושופטיו ברשתות חברתיות. בית הדין שלח לו מכתב אזהרה וציין את העתירות הנדונות. אלכסייב פרסם השמצות נוספות. השופטים לוברדה, דדוב, פסטור וילנובה ופולצ'קובה פסקו שהוא ביזה את המוסד שאליו עתר. זה שימוש לרעה בזכות העתירה האישית. יש לדחות את עתירתו האישית (בלי להשפיע על העתירות של העותרים האחרים). השופטים קלר, סרגידס ואלוסגווי סברו בדעת מיעוט שאלכסייב פרסם דברים חמורים, אך הם לא נגעו לעתירות הנדונות. לכן אין לפסול את עתירתו האישית. לא ברור עד כמה הוא פגע בבית הדין. להחלטת הרוב עלול להיות "תוצא מצנן" על חופש הביטוי. היא עלולה לעודד מדינות לעקוב אחר עותרים כדי לפסול את עתירותיהם. היא עלולה לבטל עתירות מוצדקות. פסילה כזו אפשר לנקוט רק במקרים קיצוניים. כאן היא אינה מידתית.

הינה פסק הדין וסיכומו.

בריטניה: האם אפשר לתבוע באנגליה חברה מקומית וחברה זרה על עוולה בזמביה?

חברת "קונקולה מכרות נחושת" מפעילה מכרה בזמביה. תושבים באזור טוענים שחומר רעיל השתחרר מהמכרה ופגע בבריאותם ובפעולות החקלאיות שלהם. קונקולה רשומה בזמביה, והשליטה בה נתונה בידי החברה האנגלית ודאנטה. התושבים תבעו באנגליה את ודאנטה וקונקולה על רשלנות ועל הפרת חובה חקוקה. החברות טענו שאין לבית המשפט סמכות לדון בתביעה. בית המשפט הגבוה ובית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס דחו את טענתן. היום דחה בית המשפט העליון של בריטניה פה אחד מפי לורד בריגס את ערעורן: Vedanta Res. PLC v. Lungowe [2019] UKSC 20.

בית המשפט נדרש להכריע בארבע סוגיות:

• האם התביעה באנגליה עולה כדי שימוש לרעה בדין האירופי – לפי הדין האירופי, אפשר לתבוע באנגליה חברה אנגלית. התושבים תבעו את ודאנטה כדי לקבל פיצויים, וזו מטרה מותרת. צירוף נתבעים ייחשב לשימוש לרעה בדין האירופי אם המטרה היחידה שלו היא ניהול תביעה שלא במדינת המושב של הנתבע הנוסף, או אם השתמשו בדין האירופי כדי לסכל הוראה אחרת בדין האירופי. תנאים אלה אינם מתקיימים כאן.
• האם יש עילת תביעה ראויה לדיון נגד ודאנטה – הטענה של התושבים היא שיש לוודאנטה מעורבות ניהולית בהפעלת המכרה. מידת המעורבות שגוררת אחריות בנזיקין היא שאלה משפטית (כאן היא תוכרע לפי דיני זמביה). מידת המעורבות שיש לוודאנטה בפועל היא שאלה עובדתית. בית המשפט הגבוה מצא שיש לתושבים די ראיות כדי להצדיק את ניהול התביעה. אין עילה להתערב בהחלטתו.
• האם אנגליה היא פורום נאות לניהול התביעה – במקרה זה יש לבדוק באיזו מדינה נכון לנהל הליך נגד כל הנתבעים. החשש הוא מפני הכרעות סותרות במדינות שונות. לכן לרוב קובעים שאפשר לדון באנגליה בתביעה שאחד הנתבעים בה אינו אנגלי. אולם כאן ודאנטה הסכימה להתדיין בזמביה, ולכן החשש פוחת ואינו גורם מכריע. חשש זה נועד להגן על התובעים, והם יכולים לתבוע את שתי החברות בזמביה. בחינת כלל הגורמים מראה שזמביה היא בבירור הפורום הנאות לנהל את התביעה כולה.
• האם יש סכנה שהתושבים לא יזכו לצדק בזמביה – התושבים עניים, ולכן הם יתקשו לממן הליך תביעה קיבוצי בזמביה. גם אין במדינה צוותים משפטיים גדולים מספיק ומיומנים דיים כדי לנהל תביעה בהיקף כזה, ודאי נגד נתבעת עשירה כמו קונקולה. יש סכנה שהתושבים לא יוכלו להשיג צדק מהותי בזמביה. אף שהיא הפורום הנאות, אפשר לנהל את התביעה באנגליה.

הינה פסק הדין, סיכומו, הקראתו והדיונים בתיק.

בריטניה: האם אפשר לבטל פסק דין שהושג בתרמית, אם הראיות על תרמית היו זמינות בהליך המקורי?

טאכאר תבעה את בני הזוג קרישאן בגין עסקה ביניהם. קרישאן הציגו מסמך שעליו חתימה של טאכאר. היא ביקשה שמומחה לכתבי יד יבדוק את המסמך, אך הבקשה נדחתה. בית המשפט הסתמך על המסמך ודחה את התביעה. לאחר מכן חיווה מומחה לכתבי יד את דעתו שהחתימה על המסמך מזויפת. טאכאר ביקשה לבטל את פסק הדין הראשון מאחר שהושג בתרמית. קרישאן טענו שהיה על טאכאר להשיג את חוות הדעת בהליך הראשון – כלומר היא לא פעלה בשקידה סבירה, וכעת היא משתמשת לרעה בהליך משפטי. בית המשפט הגבוה הורה לקיים משפט חוזר. בית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס קיבל את הערעור של קרישאן. היום קיבל בית המשפט העליון של בריטניה פה אחד את הערעור של טאכאר: Takhar v. Gracefield Devs. Ltd. [2019] UKSC 13.

לורד קֶר פסק (בהסכמת לורד הודג', לורד לויד-ג'ונס ולורד קיצ'ין. פסקות 1–58) שאנשים אינם חייבים לנהל את ענייניהם בהתבסס על הנחה שאחרים עלולים לרמות. לא צודק שרמאי ייהנה מהעדר שקידה סבירה של יריבו. פסק דין שהושג בתרמית הוא הונאה כלפי הצד השני וכלפי בית המשפט ושלטון החוק. אם פסק דין הושג בתרמית, מי שמבקש לבטל את פסק הדין אינו נדרש להראות שפעל בשקידה סבירה בהליך המקורי. בלי להביע עמדה סופית בעניין, עשויים להיות לכך שני חריגים: בהליך המקורי נטענה טענת התרמית; בהליך המקורי מבקש הביטול חשד בתרמית והחליט לא לחקור אותה.

לורד סמפשן הוסיף (בהסכמת לורד הודג', לורד לויד-ג'ונס ולורד קיצ'ין. פסקות 59–67) שדיון מחדש בטענה עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט רק אם היה ראוי – להבדיל מאפשרי – לדון בטענה בהליך הקודם. בעל דין זכאי להניח שהצד השני ישר. לכן טענה לשימוש לרעה בהליכי משפט אפשרית בהקשר זה רק אם המבקש בחר בהליך הראשון לא לחקור חשד לתרמית או לא להסתמך על תרמית שידועה לו. גישה שתבחן כל מקרה לגופו תביא לחוסר ודאות באכיפת זכות מהותית: הזכות לבטל פסק דין שהושג בתרמית. זכות זו אינה מושפעת מ"מידת" התרמית משום שיש להוכיח את התרמית ברמה גבוהה של הוכחה.

לורד בריגס (פסקות 68–89) סבר שנקודת המוצא היא שכדי לבטל פסק שהושג בתרמית אין צורך בשקידה סבירה. אולם יש לבחון סוגיה זו בכל מקרה לגופו. כך מאזנים בין העיקרון שהתרמית מבטלת הכול לעיקרון בדבר סופיות הדיון. במקרה זה העיקרון הראשון גובר.

ליידי ארדן (פסקות 90–106) ציינה שבדרך כלל יש לבטל פסק דין שהושג בתרמית. אם צד להליך חשד בתרמית ולא חקר אותה, ורוצים למנוע ממנו לאחר מכן גישה לערכאות, מניעת הגישה צריכה לעמוד בתנאי האמנה האירופית לזכויות אדם. הדרישה לשקידה סבירה פוגעת בזכות גם אם הפגיעה אינה מידתית להעדר השקידה הסבירה. יש כלים דיוניים אחרים להגנה על המשיב בבקשת הביטול, והוועדה לכללי סדר הדין האזרחי רשאית לשקול כלים נוספים.

הינה פסק הדין, סיכומו, הקראתו והדיונים בתיק.

אוסטרליה: כפל הליכים באמצעות ישויות משפטיות שונות ושימוש לרעה בהליכי משפט

בנק יו-בי-אס תבע בסינגפור את חברת טלסטו ואת בעל השליטה בה, טיין. טלסטו, טיין וחברה נוספת בשליטתו, איי-סי-אן 074, תבעו את יו-בי-אס בניו סאות' ויילס. יו-בי-אס ביקש לדחות את התביעה בניו סאות' ויילס. טיין ואיי-סי-אן מחקו את תביעתם. בית המשפט בסינגפור קיבל את התביעה של יו-בי-אס. בית המשפט בניו סאות' ויילס קבע שעילות התביעה של טלסטו כלולות במה שנפסק בסינגפור, ודחה את התביעה שלה בשל מעשה בית דין. טיין ואיי-סי-אן הגישו לבית המשפט הפדרלי באוסטרליה תביעה זהה לזו שמחקו בניו סאות' ויילס. יו-בי-אס טען שתביעה זו עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, וביקש לדחות אותה. הערכאה הראשונה קיבלה את הבקשה. ערכאת הערעור קיבלה את הערעור של טיין ואיי-סי-אן. בית המשפט העליון של אוסטרליה קיבל ברוב דעות את הערעור של יו-בי-אס: UBS AG v Tyne [2018] HCA 45.

הנשיאה קיפל, השופטת בל והשופט קין פסקו שבהליך האזרחי בן ימינו מתחשבים בשיקולים נוספים על אלה של הצדדים. עיקר השיקולים הנוספים הוא צמצום עיכובים ועלויות. במקרים מסוימים הגשת תביעה בעניין שהיה צריך לדון בו בהליך קודם, תיחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט גם אם התביעה מבוססת ואין השתק. יש לבחון גם אם גורם אחד מפעיל כמה ישויות משפטיות כדי לפתוח בהליך שהיה עליו לנהל במועד מוקדם יותר. אין דרישה לפסק דין בהליך הראשון: מחיקה סדרתית של הליכים לפני פסק דין היא דוגמה מובהקת לשימוש לרעה בהליכי משפט. כל הסכסוך בין טיין והחברות בשליטתו ליו-בי-אס בקשר לטלסטו עמד להכרעה בהליך בניו סאות' ויילס. זו הייתה ההזדמנות הנאותה להכריע בסכסוך. יו-בי-אס נדרש כעת לדיון מחודש בסכסוך לאחר שהוא דן בו עם חברה אחרת בשליטת טיין. בתום אותו הליך הוא היה זכאי להסתמך על כך שהסכסוך הוכרע. ההליך בבית המשפט הפדרלי יצר שימוש כפול במשאבים של בית המשפט, עיכובים, הוצאות וטרדה. זה שימוש לרעה בהליך המשפטי.

השופט גייגלר הזכיר שקשה לנסח במדויק את הסוגים השונים של שימוש לרעה בהליכי משפט. אשר להגשת הליכים עוקבים, יש לשקול את האינטרסים הפרטי והציבורי. האינטרס הציבורי עניינו לרוב ניהול הליכים אזרחיים בזמן וביעילות. יו-בי-אס חויב להשיב בהליך שכל מטרתו לנהל תובענה שהיה צריך לנהל בהליך הקודם. הוא השקיע זמן ומשאבים בסיום ההליך הקודם. די באלה כדי להקים אינטרס פרטי שלו. לצידו קיים האינטרס הציבורי לניהול מהיר ויעיל של הליכים במערכת המשפט האוסטרלית, ששני בתי המשפט חברים בה. ההתנהלות של טיין הייתה לא סבירה. הערכאה הראשונה דחתה בצדק את התובענה.

השופטים נטל ואדלמן ציינו בדעת מיעוט שיו-בי-אס הסכים למחוק את התובענה בניו סאות' ויילס ולא התעקש לקבוע תנאים למחיקה (למשל איסור להגיש תובענה חדשה). קשה לומר שבנסיבות אלה נגרמה לו טרחה רבה או שנפגע הדימוי של מערכת המשפט. טיין לא היה צד להליך בסינגפור, וההליך בניו סאות' ויילס הסתיים בלי דיון לגופו של עניין. לכן התביעה בבית המשפט הפדרלי היא ההליך הראשון שיו-בי-אס יתעמת בו עם הטענות של טיין. אין כאן שיהוי של ממש, הוצאות נוספות או אי נוחות ליו-בי-אס. הוא לא שינה את מצבו לרעה בהסתמך על מחיקת ההליך בניו סאות' ויילס. אדם סביר שמודע להתנהלות הדיונית כולה – ולטעמים להסכמה למחיקת חלק מהנתבעים בניו סאות' ויילס כדי לראות מה יעלה בגורל התביעה של התובעת השלישית – לא יסבור שיש כאן שימוש לרעה בהליך משפטי.

השופטת גורדון סברה בדעת מיעוט שאין כאן כפל הליכים. הטענות של יו-בי-אס בבית המשפט הפדרלי לא הוכרעו מעולם, והוא לא הגיב בכתב טענות למה שנטען נגדו כעת. ליו-בי-אס לא נגרמו הוצאות וטרחה ואין עיכוב בהליכים. אם היה צריך לטעון טענה מסוימת בהליך קודם, יכול להיות שהעלאתה בהליך עוקב תיחשב לשימוש לרעה בהליכי משפט. לא כך כאן. אילו טיין ואיי-סי-אן היו ממשיכים בתביעתם בניו סאות' ויילס, יו-בי-אס היה נאלץ להשיב לה – וזה בדיוק מצבו כעת. יש סיבה טובה להשהיית ההליך לאחר המחיקה בניו סאות' ויילס. יו-בי-אס, בעל דין מתוחכם ובעל אמצעים, לא ביקש לקבוע תנאים למחיקת אותו הליך. הדימוי של מערכת המשפט לא ייפגע. לא התקיימו התנאים של שימוש לרעה בהליכי משפט.

הינה פסק הדין, סיכומו, כתבי הטענות, הדיון והפרוטוקול שלו.

בית הדין הבינלאומי לצדק: חסינות ריבון זר, אמנת פלרמו ושימוש לרעה בהליך שיפוטי

צרפת הרשיעה את סגן הנשיא של גינאה המשוונית בהלבנת כספים והחרימה בניין ששגרירות גינאה המשוונית שוכנת בו. גינאה המשוונית תבעה את צרפת בבית הדין הבינלאומי לצדק בטענה להפרת כללי החסינות של ריבון זר שקבועים בשתי אמנות: אמנת פלרמו ללחימה בפשע מאורגן חוצה גבולות; פרוטוקול לאמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים. צרפת טענה שלבית הדין אין סמכות לדון בתיק, ושמדובר בשימוש לרעה בהליך שיפוטי. בית הדין הבינלאומי לצדק קיבל בחלקה את ההתנגדות של צרפת.

סעיף 4 לאמנת פלרמו מחייב מדינות לשמור על עקרון השוויון בין מדינות ריבוניות. חסינות ריבון זר נובעת משוויון זה. אולם יש לקרוא את סעיף 4 על רקע האמנה כולה. הוא נועד לשמור על השוויון עצמו, ולא על כל הפרטים שנובעים ממנו. הוא אינו מחייב מדינות לכבד חסינות של ריבונים זרים. גינאה המשוונית טענה עוד שצרפת החילה את דיני העונשין שלה על מעשים שאירעו בגינאה המשוונית, ולכן היא חרגה מהמותר לפי אמנת פלרמו. אולם מדינה רשאית להחיל את דיני העונשין שלה על מעשים מחוץ לשטחה גם שלא לפי תנאי האמנה. ההרשעה של סגן הנשיא אינה לפי האמנה. מאחר שאמנת פלרמו אינה חלה כאן, אין לבית הדין סמכות לדון בטענות לפיה. לעומת זאת, הצדדים חלוקים בשאלה אם הבניין המוחרם משמש את המשלחת הדיפלומטית של גינאה המשוונית. זו שאלה לפי הפרוטוקול לאמנת וינה. לבית הדין יש סמכות לדון בה. צרפת לא הציגה ראיות ברורות לכך שגינאה המשוונית השתמשה לרעה בהליך המשפטי. צרפת טענה שאין להגיש הליך משפטי על רכוש אם הבעלות בו אינה ברורה. הבעלות היא סוגיה שתידון בשלב הדיון המהותי בתיק, ולא בשלב המקדמי. אם היה שימוש לרעה בהליך, הוא יידון אז.

השופט אברהם מצא שסעיף 4 לאמנת פלרמו אינו חל כאן מטעם אחר: לצורך האמנה הוא אינו מחיל חיובים מכוח עקרון החסינות של ריבון זר. השופט קרופורד נימק מדוע הסעיף מחיל לצורך האמנה חיובים מכוח עיקרון זה. השופט גבורגיאן סבר שסעיף 4 מגן על חסינות ריבון זר. אולם סעיף 35 לאמנה, שמכוחו יש לבית הדין סמכות לדון בסכסוכים לפיה, אינו חל על שאלות של חסינות זו.

השופט אואדה נימק מדוע סעיף 4 לאמנת פלרמו אינו מסייע לגינאה המשוונית לצורך החלת דיני העונשין של צרפת על עבירה מחוץ לשטחה. הוא פירט גם מדוע טענה שעילת תביעה "פגומה", אינה טענה מקדמית אלא עניין לדיון המהותי.

השופט גאיה הדגיש שלפי הפרוטוקול לאמנת וינה, עשויה להיות חסינות לבניין גם אם הוא אינו בבעלות המדינה שטוענת לחסינות.

סגנית הנשיא שו והשופטים סבוטינדה, רובינסון וקטקה סברו בדעת מיעוט שהחסינות של סגן נשיא גינאה המשוונית כלולה בעקרון השוויון בין מדינות ריבוניות. השוויון והחסינות חשובים כדי להביא לשיתוף פעולה יעיל בין מדינות במימוש אמנת פלרמו. יש בין הצדדים מחלוקת בעניין פרשנות האמנה, ולכן יש לבית הדין סמכות לדון בטענות לפיה.

השופטת דונהיו מצאה בדעת מיעוט שגינאה המשוונית קנתה זכויות בבניין המוחרם כדי להתגבר על הקשיים המשפטיים של סגן הנשיא. זהו ניצול לרעה של כללי החסינות של ריבון זר בניגוד למטרתם. כדי למנוע אותו יש לקבוע שגינאה המשוונית השתמשה לרעה בהליך המשפטי ולדחות את התביעה.

הינה חוות הדעת העיקרית וסיכום פסק הדין.