בית הדין האירופי לזכויות אדם: תיוג אתני בפשיטה משטרתית ובחקירתה

שוטרים ברומניה פרצו לבית של משפחת לינגוראר, משפחה של בני רומה. הם היכו את ההורים ושני הילדים, פצעו אותם ועצרו את האב והבן. שני אלו שוחררו באותו יום וחויבו לשלם קנס על כריתה לא חוקית של עצים. המשפחה התלוננה על אלימות השוטרים. החקירה הסתיימה בלא כלום. בין היתר צוין בדוח החקירה שאת פציעות האם והבת אפשר להסביר ב"התנהגות מיוחדת של בני רומה": הן משכו את שערותיהן וסטרו לעצמן. עוד נכתב שרוב יושבי המקום ידועים בהפרת החוק ובהתנהגות אלימה כלפי שוטרים. המשפחה טענה שמדובר בהפרת זכותם מפני יחס משפיל או לא אנושי וזכותם לשוויון. ועדה מצומצמת במותב הרביעי של בית הדין האירופי לזכויות אדם קיבלה פה אחד את עתירתם.

בני משפחת לינגוראר נפצעו פציעות חמורות שעלו כדי יחס גרוע. לא ננקט נגדם הליך פלילי על אלימות כלפי שוטרים, ולא ברור איך הם יכלו לאיים על שוטרים שמתמחים בפעולות מסוג זה. לבד מעדויות השוטרים, אין תמיכה לטענה שהאם והבת פגעו בעצמן. המשטרה השתמשה בכוח לא מידתי. הזכות מפני יחס משפיל או לא מידתי נפגעה.

רומניה הציגה מסמך שקדם לפשיטה על בית המשפחה. לפיו, הפשיטה נועדה ללכוד בני רומה בשל ההתנהגות ה"אנטי חברתית" שלהם ושיעור הפשיעה הגבוה בקרבם. מסמך זה והטענות שבנות המשפחה נהגו "התנהגות מיוחדת של בני רומה" מצביעים על תיוג אתני של בני הרומה ועל יחס אל כולם כאל פושעים. זו הפליה. בני רומה נתקלו בגזענות שיטתית ובשימוש יתר בכוח מצד גורמי אכיפה. הרשויות היו חייבות לחקור השפעה אפשרית של הפליה על הפשיטה. הן לא עשו זאת. אדרבה, הן קיבלו צידוק שמבוסס על הנחה שלפיה בני רומה הם פושעים. זו הפרה נוספת של הזכות לשוויון.

הינה פסק הדין וסיכומו.

מודעות פרסומת

קנדה: צילום מסך של התכתבות בין אדם לשוטר סמוי – האם נדרש צו שופט קודם לכן?

השוטר הובס יצר חשבון דוא"ל וחשבון פייסבוק על שם "ליאן", נערה בת 14. מילס יצר קשר עם ליאן, התכתב איתה, שלח לה תמונות של איבר המין שלו וקבע להיפגש איתה. הוא נעצר והואשם בפיתוי קטינה. התביעה ביקשה להציג תמונות מסך של ההתכתבויות בין מילס לליאן. מילס טען שהצילומים נעשו בלי צו שופט, ולכן הם פגעו בזכותו מפני חיפוש בלתי סביר. הערכאה הראשונה ובית המשפט לערעורים בניופונדלנד ולברדור דחו את טענתו. היום דחה בית המשפט העליון של קנדה פה אחד את ערעורו: R. v. Mills, 2019 SCC 22.

השופט בראון קבע בהסכמת שני שופטים שהזכות מפני חיפוש מתקיימת כשיש לאדם ציפייה לפרטיות הן מבחינה סובייקטיבית (ציפייה ממשית), הן מבחינה אובייקטיבית (ציפייה סבירה). כדי לקבוע אם ציפייה היא סבירה מבחינה אובייקטיבית יש לבדוק את כל נסיבות המקרה על בסיס ארבעה מבחנים:

  • במה נערך החיפוש – כאן: תקשורת אלקטרונית, שדינה כדין מסרונים. המבחן מתקיים.
  • יש לאדם עניין במה שחיפשו בו – מילס התכוון לקיים שיחה פרטית. המבחן מתקיים.
  • ציפייה ממשית של האדם לפרטיות – המבחן מתקיים.
  • האם הציפייה הממשית הייתה סבירה על בסיס כלל הנסיבות – מילס התכתב עם נערה זרה. מבוגר אינו זכאי לצפות שהתכתבות שלו עם ילד זר תהיה פרטית. התכתבות כזו של מילס ו"ליאן" אינה זכאית להגנה חוקתית. הובס ידע מראש מה טיב ההתכתבות של מילס וליאן, שהם אינם מכירים ושההתכתבות אינה אמיתית. בנסיבות אלו אין למילס ציפייה סבירה מבחינה אובייקטיבית לפרטיות. צילום המסך לא דרש צו שופט.

השופטת קרקצאניס מצאה בהסכמת הנשיא וגנר שלאדם אין ציפייה סבירה לפרטיות כלפי בן שיחו. הובס לא התערב בשיחה של מילס עם צד שלישי. אין כאן "חיפוש". נוסף על כך, צילום המסך הוא עותק של שיחה שכבר הייתה קיימת בכתב, ולא רישום חשאי שהמדינה יצרה.

השופט מולדייבר הסכים לשתי חוות הדעת הקודמות.

השופטת מרטין סברה שגם בעידן של התפתחות טכנולוגית חל הכלל הרגיל: מעקב חשאי אלקטרוני של המדינה דורש אישור מראש מבית המשפט. בתקשורת אלקטרונית נוצר תיעוד כתוב של השיחה, ועדיין המשתתפים בה זכאים לפרטיות. כאן יש שילוב של שיחה בעל פה עם תיעוד אלקטרוני חשאי. השילוב תומך בהגנה על הזכות לפרטיות, לא פוגע בה. העובדה שמילס דיבר עם שוטר סמוי אינה מבטלת בהכרח את הציפייה הסבירה לפרטיות. יש די הבדלים בין שיחה כזו בחלל הווירטואלי לשיחה פנים אל פנים בין אדם לסוכן סמוי. צילום שיחה באמצעות תוכנה לצילום מסך דורש צו שופט. עם זאת, במקרה זה אין לפסול את הראיות. מדובר בהפרה ממשית של זכות, אך חומרת ההפרה מזערית. הראיה אמינה ונדרשת להוכחת עבירה של פיתוי קטינה. למשטרה הייתה סיבה טובה להאמין שצילום המסך חוקי. פסילת הראיות תפגע באמון הציבור במערכת המשפט.

הינה פסק הדין, כתבי הטענות והדיון.

ניו זילנד: האם משרד עורכי דין שסייע לאישה לשנות את צוואתה, סייע להפר חובת נאמנות כלפי זוכה בצוואה?

אליזבת כתבה צוואה ב-2005 והורישה את רכושה לשני ילדיה, ויקטוריה ומארק. ב-2010 כתבה אליזבת צוואה חדשה והורתה בה שאם מי מילדיה ימות לפניה, חלקו יעבור לזוכים חדשים, במקום לילד שיישאר בחיים. ויקטוריה מתה ב-2011. אליזבת מתה ב-2013. מארק ביקש לבטל את הצוואה מ-2010 וטען שהיא נכתבה בעקבות השפעה בלתי הוגנת של ויקטוריה ואדם נוסף על אליזבת. הוא טען גם שעורכי הדין של אליזבת סייעו בכך. המשרד ביקש למחוק את התביעה נגדו. בית המשפט הגבוה דחה את הבקשה. בית המשפט לערעורים קיבל את ערעור משרד. היום דחה בית המשפט העליון של ניו זילנד את הערעור של מארק: Sandman v. McKay [2019] NZSC 41.

השופטת גלייזברוק פסקה בסכמת שלושה שופטים שיכול להיות שעורכי דין חייבים לנסח צוואה לפי הוראות הלקוחה גם אם יש להם ספקות בדבר כשרותה לצוות. אולם אפשר להכריע בערעור גם על בסיס אחר: אין ללקוחה כשרות לצוות, ועורך הדין יודע זאת או עוצם עיניו לכך – ונניח שזה סיוע אסור להשפעה בלתי הוגנת. אין ראיות לכך שהמשרד פעל ביודעין או בעצימת עיניים בקשר לכשרות של אליזבת לצוות. רופאה ועורך דין עצמאי אישרו סמוך לכתיבת הצוואה שאליזבת הייתה צלולה. אין סיבה לקבוע שהם שיקרו. למעלה מהצורך, עילת התביעה מתבססת על הפרת חובת נאמנות. לא ברור כיצד ויקטוריה והאדם הנוסף הפֵרו חובת נאמנות כלשהי, ולכן לא ברור כיצד המשרד סייע להם להפר חובת נאמנות.

הנשיאה אליאס סברה בדעת מיעוט שיש מקום לדון במשפט בשאלה העובדתית מה ידע המשרד בדבר הכשרות של אליזבת לצוות. לכן אין למחוק את התביעה מייד מטעם זה. אולם יש למחוק את התביעה מטעם אחר. מארק טען שהמשרד הפר חובת נאמנות לאליזבת. אחד התנאים לעילת תביעה כזו הוא שהתובע נפגע מהפרת החובה בין משום שהוא מוטב של הנאמנות, בין משום שהוא נהנה מביצוע נאות של חובת הנאמנות. יחסי הנאמנות בין אליזבת למשרד לא היו לטובתו של מארק. היותו זוכה לפי הצוואה אינו מספיק להקנות לו עילת תביעה על אחריות משנית להפרת חובת הנאמנות ביניהם.

הינה פסק הדין, סיכומו ופרוטוקול הדיון.

קנדה: פרישת שופט מבית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון של קנדה, רישאר וגנר, הודיעה היום שהשופט קלמנט גסקון יפרוש מבית המשפט ב-15 בספטמבר 2019. הוא נימק את הפרישה המוקדמת בטעמים אישיים ומשפחתיים. הפרישה מפתיעה מאוד מכמה סיבות. גם מינוי המחליף מעורר עניין.

קלמנט גסקון נולד ב-5.9.1960 במונטריאול. הוא למד משפטים באוניברסיטת מק'גיל, עבד בעריכת דין, הרצה ופרסם חיבורים משפטיים. בשנת 2002 הוא התמנה לשופט ערכאה ראשונה בקוויבק, וב-2012 – לבית המשפט לערעורים בפרובינציה. ביוני 2014 מינה אותו ראש הממשלה סטיבן הרפר לבית המשפט העליון. המינוי בא לאחר שבית המשפט העליון פסל את המועמד הקודם לשיפוט מקוויבק. באוקטובר 2014 נערך לגסקון טקס קבלת פנים. אפשר לצפות בריאיון איתו כאן. גסקון נשוי לשופטת מארי-מישל לאווין (הוא אמר בטקס לכבודו: עלייך לזכור שבבית המשפט העליון יש תשעה שופטים, לא עשרה) ולהם שלושה ילדים.

כאמור, גסקון נולד ב-1960. הוא היה רשאי לכהן בבית המשפט עד לשנת 2035. רק שופט אחד בבית המשפט העליון, ראסל בראון, צעיר ממנו. כעת הוא יכהן בבית המשפט מעט יותר מחמש שנים. בשנים האחרונות לא זכורה כהונה קצרה כל כך, למעט זו של לואיז ארבור. היא כיהנה מעט פחות מחמש שנים (1999–2004) ופרשה כדי לכהן בתפקיד נציבת זכויות האדם של האו"ם. חוץ מזה, היא לא אהבה כל כך את האווירה בבית המשפט. לעומת זאת, גסקון הוא אחד השופטים במרכז בית המשפט מבחינה אידאולוגית ומבחינת ההשפעה שלו על תוצאות הליכים. בשל כל אלו ועוד הפרישה מפתיעה.

מה הלאה? את שופטי בית המשפט העליון ממנה ראש הממשלה. ג'סטין טרודו הנהיג נוהל לבחירה: ועדה עצמאית ממליצה לו על מספר מצומצם של מועמדים, והוא בוחר מהם. טרודו כבר צייץ שוועדת הבחירה תפעל שוב. הבחירות לפרלמנט יתקיימו השנה באוקטובר, אלא אם כן טרודו יקדים את הבחירות. אם הליכי המינוי יסתיימו לפני שהממשלה תעבור למצב של ממשלת מעבר, יוכל טרודו להשפיע על הכיוון של בית המשפט בשנים הקרובות. כרגע יש בו ארבעה שופטים שמרנים במידה זו או אחרת: מייקל מולדייבר, סוזן קוטה, ראסל בראון ומלקולם רואו. ארבעה שופטים אחרים ליברלים יותר: הנשיא רישאר וגנר, רוזאלי אבֶּלָה, אנדורמאכה קרקצאניס ושילה מרטין. הרושם שלי הוא שגסקון היה יחסית במרכז (עם נטייה לכיוון הליברלי). אם טרודו ימנה שופט או שופטת ליברלים, למשל, הוא יוכל לחזק אגף זה.

דבר אחד בטוח: המינוי יבוא מקוויבק. לפי החוק חייבים להיות בבית המשפט שלושה שופטים מפרובינציה זו. בהתאם לגיל השופט/ת החדש/ה, יכול להיות שיהיה מדובר במינוי נשיא/ה. המסורת היא למנות לחלופין נשיאים דוברי אנגלית וצרפתית (מהבית; במהלך חייהם הם לומדים את שתי השפות). וגנר מקוויבק. אם ימלא את ימיו בבית המשפט (עד לשנת 2032), השופט דובר האנגלית הבכיר בבית המשפט צפוי להיות בראון (יליד 1965, רשאי לכהן עד לשנת 2040), והוא יהיה מועמד לנשיאות. שופט/ת מקוויבק צעיר/ה ממנו במספר מספיק של שנים עשוי/ה להחליף אותו.

ניו זילנד: הגנת תום לב בדיני לשון הרע שעניינה התגוננות מפני פרסום קודם

מקגרגור הייתה יועצת התקשורת של ראש המפלגה השמרנית בניו זילנד, קרייג. היא התפטרה מתפקידה. ויליאמס האשים את קרייג בהטרדה מינית של מקגרגור. בתגובה טען קרייג שוויליאמס שיקר. ויליאמס תבע את קרייג על הוצאת דיבה. קרייג טען שעומדת לו הגנת תום לב על שהתגונן מפני פרסום לשון הרע עליו. המושבעים קיבלו את התביעה ופסקו לוויליאמס פיצויים בסך 1,270,000 דולר. השופטת ביטלה את פסק הדין משום שהיא שגתה בהנחיות למושבעים בסוגיה מסוימת, ומשום שסכום הפיצוי מופרז. בית המשפט לערעורים הורה לקיים משפט חוזר בשאלת גובה הפיצוי בלבד. היום קיבל בית המשפט העליון של ניו זילנד ברוב דעות את הערעור של קרייג: Craig v. Williams [2019] NZSC 38.

כל השופטים הסכימו שהיו שגיאות בהנחיות למושבעים. הן נסבות על תנאים לקיום הגנת תום הלב. ראשית, יש לבחון אם קרייג האמין באמיתות דבריו – כלומר אם הוא האמין שהוא לא הטריד מינית את מקגרגור. לא הייתה הנחיה ברורה בסוגיה זו. שנית, ההגנה לא תחול אם קרייג פעל למטרה פסולה. השופטת הנחתה את המושבעים לשקול אם קרייג פרסם את דבריו לאנשים שיש להם עניין לקבל את המידע, אם המידע קשור למה שנאמר על קרייג, ואם קרייג נקט זהירות סבירה בפרסום התגובה. כל אלו אינן נדרשות לקביעה אם קרייג פעל למטרה פסולה. שלישית, המשפט התנהל כך שהמושבעים עשויים לחשוב שאין הגנה אם קרייג פעל בשל עוינות אישית כלפי ויליאמס. זו אינה עילה לאיבוד ההגנה.

השופטת פרנס פסקה בהסכמת שני שופטים שהשגיאות הללו נגעו לסוגיה עיקרית במשפט: היסוד הנפשי של קרייג בפרסום דבריו. הן היו מהותיות. אין ביטחון בכך שלא נגרם עיוות דין. יש לקיים משפט חדש הן על האחריות לפרסום לשון הרע, הן על גובה הפיצוי (אם ייפסק).

השופט יאנג סבר בדעת מיעוט בהסכמת השופטת גלייזברוק שיש די ראיות לכך שקרייג ידע אחד מאלו: הוא הטריד מינית את מקגרגור; לוויליאמס היה בסיס להאמין שקרייג הטריד מינית את מקגרגור. כל אחת מאפשרויות אלו מביאה לביטול ההגנה. הסיכוי שהמושבעים פסקו על בסיס משפטי רעוע – קלוש. לכן אין צורך לקיים משפט חדש בשאלת האחריות. עם זאת, יש לערוך משפט חדש בסוגיית הפיצויים. יש להנחות את המושבעים בדבר אמות המידה לפסיקת פיצויים על לשון הרע (למסקנה האחרונה הסכימו שופטי הרוב למעלה מהנדרש).

הינה פסק הדין, סיכומו ופרוטוקול הדיון.

בית הדין האירופי לזכויות אדם: סירוב להתיר לאסירה בגין עבירות טרור לצאת להלוויית אביה

גווימון, חברת המחתרת הבסקית, נושאת בצרפת מאסר על עבירות טרור. היא ביקשה לצאת להלוויית אביה. הרשויות סירבו. היא טענה שזו פגיעה בזכותה לחיי משפחה. היום דחה המותב החמישי של בית הדין האירופי לזכויות אדם פה אחד את עתירתה. הרשויות סירבו לבקשה משתי סיבות: גווימון נושאת כמה עונשי מאסר על עבירות טרור והיא עדיין חברה במחתרת הבסקית; לא היה אפשר לארגן אמצעי אבטחה מתאימים בפרק הזמן עד להלוויה. תוצאת האיזון בין הזכות של גווימון לשיקולים הנוגדים נמצאת במתחם שיקול הדעת שנתון למדינה.

הינה פסק הדין (בצרפתית) וסיכומו (באנגלית).

בית הדין האירופי לזכויות אדם: הכרה בקשר המשפטי בין אם מיועדת לילדות שנולדו בפונדקאות בחו"ל – כיצד?

דומיניק וסילבי מנסון, בעל ואישה צרפתים, הביאו לעולם את התאומות ולנטינה ופיורלה בהליך פונדקאות בארצות הברית. הם רצו לרשום את התאומות בתור בנותיהם, כפי שהן נרשמו בתעודת הלידה בארצות הברית. צרפת סירבה. בשנת 2014 פסק בית הדין האירופי לזכויות אדם שזו פגיעה בזכות של התאומות לחיים פרטיים. הדיון ברישום המשיך להתנהל בצרפת. כיום בהליך פונדקאות שבו האב המיועד תרם זרע ואישה אחרת תרמה ביציות – האב יירשם בצרפת, אך האם המיועדת לא תירשם. בית המשפט העליון ביקש מבית הדין האירופי לזכויות אדם חוות דעת מייעצת: האם המצב הנוכחי מפר את הזכות לחיים פרטיים? האם יש הבדל בין מקרה שבו השתמשו בביציות של האם המיועדת למקרה שבו לא השתמשו בהן? אם קיימת הפרה, האם אימוץ של האם המיועדת את הילדות יפתור אותה? היום השיב מותב מורחב של בית הדין. זו הפעם הראשונה שבית הדין נותן חוות דעת מייעצת.

השיקול החשוב ביותר הוא טובת הילד. הסכנה לניצול לרעה של הליכי פונדקאות והאפשרות שהילד יכיר את מוצאו שוקלות נגד הכרה באם המיועדת. מנגד, אי הכרה בקשר המשפטי בין הילד לאם המיועדת – מי שתגדל אותו ותדאג לצרכיו ולקיום סביבה יציבה עבורו – תשפיע לרעה על היבטים שונים בחיים הפרטיים של הילד. קשיים אלו גוברים על השיקולים נגד ההכרה. לכל הפחות יש לבחון כל מקרה לגופו. הזכות של הילד לחיים פרטיים מחייבת לאפשר הכרה בקשר המשפטי בין הילד לאם המיועדת שנרשמה בתעודת הלידה הזרה בתור "האם המשפטית". חוסר הוודאות בדבר הקשר ביניהם צריך להיות קצר ככל האפשר. מאחר שאין הסכמה במדינות אירופה בעניין הרישום, יש לכל מדינה שיקול דעת בנוגע לאמצעים להשיג את ההכרה האמורה. אימוץ, כאמצעים אחרים, עשוי להשיג אותה תוצאה. יש להבטיח שיישום אמצעים אלה יהיה מהיר ויעיל.

הינה פסק הדין וסיכומו.