אירופה: עיון במסמכים שהגישה מדינה בהליך שיפוטי

דיני האיחוד האירופי מקנים זכות לעיין במסמכים של רשויות האיחוד. אחד החריגים לכך קבוע בתקנה ועניינו מסמכים שיפוטיים של בתי המשפט של האיחוד. ברייר ביקש לעיין במסמכים שהגישה אוסטריה לבית הדין לצדק בהליך מסוים. בית הדין הכללי של האיחוד האירופי קבע שמסמכים אלה אינם מסמכים שיפוטיים של בית המשפט. היום אישר מותב מורחב של בית הדין האירופי לצדק את ההחלטה מטעמים דומים בעיקרם. מסמכים שהכינה מדינה אינם חלק מפעילותו השיפוטית של בית המשפט, ולכן חל עליהם הכלל הרגיל באשר לעיון במסמכים. עם זאת, עשוי לחול כאן חריג אחר, כגון הגנה על הליכים משפטיים. בית הדין לצדק אישר גם את ההחלטה שברייר יישא בחצי מהוצאותיו. הוא פרסם באינטרנט כתבי בית דין בלי אישור. הוא עשה במסמכים אלה שימוש לרעה שעלול לפגוע בהליך השיפוטי.

הנה פסק הדין (בגרמנית) וסיכומו (באנגלית).

אוסטרליה: האם בעל דין בתביעה אישית מושתק מלטעון טענה שלא העלה בהליך קבוצתי?

לאחר הליך משפטי מנהלים הצדדים הליך נוסף. אחד מהם רוצה לטעון טענה שהיה יכול לטעון בהליך הראשון. באוסטרליה הוא מושתק מלעשות זאת אם הטענה קשורה לנושא ההליך הראשון עד כדי כך שבלתי סביר מצדו שלא טען אותה אז. באגד "טימברקורפ" היו כמה חברות. אחת מהן, "טימברקורפ מימון", הלוותה כספים למשקיעים בחברה אחרת. האגד כולו קרס. לווה תבע את חברת המימון בהליך קבוצתי. לטענתו, חברה אחרת באגד הציגה ללווים מידע שגוי ולא הזהירה אותם כנדרש. בתי המשפט דחו את ההליך הקבוצתי. חברת המימון תבעה את קולינס ואת טומס, לווים שהיו חברים בקבוצת התובעים. החברה טענה שהם לא פרעו את ההלוואה. קולינס וטומס השיבו שההלוואות לא היו תקפות. חברת המימון טענה שהיה עליהם לטעון זאת בהליך הקבוצתי. הערכאה הראשונה ובית המשפט לערעורים של ויקטוריה קיבלו את עמדת קולינס וטומס. היום דחה בית המשפט העליון של אוסטרליה פה אחד את ערעור חברת המימון: Timbercorp Finance Pty Ltd (in Liq) v Collins [2016] HCA 44.

ארבעה שופטים פסקו שהתובע המייצג בהליך הקבוצתי מייצג את חברי הקבוצה בשאלות המשותפות של עובדה ושל משפט. הוא אינו מייצג אותם בסוגיות מיוחדות להם. הקשר בין טענות ההגנה של קולינס וטומס ובין השאלות בהליך הקבוצתי רחוק מאוד. הם לא היו חייבים להעלות שם את טענותיהם. הם אינם מושתקים מלטעון אותן כעת. אין בכך גם משום שימוש לרעה בהליכי משפט. אי העלאת הטענות בהליך הקבוצתי לא פגמה בו.

השופטת גורדון הסכימה. ההליך הקבוצתי לא דן בשאלות רחבות מאוד. קולינס וטומס לא שלטו בו. התובע המייצג לא היה אמור להעלות את כל הטענות האישיות של חברי הקבוצה. אין שימוש לרעה בהליכי משפט מפני שקולינס וטומס לא היו אמורים לטעון את טענותיהם בהליך הקבוצתי.

הנה פסק הדין, סיכומו, כתבי הטענות (כאן וכאן), הדיון והפרוטוקול שלו.

בריטניה: האם עוולת הנגישה חלה על הליך אזרחי?

חברה בשליטת גובאי תבעה את וילרס. בית המשפט מחק את התביעה. וילרס טען שגובאי הגיש נגדו תביעת סרק במזיד. הוא תבע את גובאי בנזיקין בעוולת נגישה. בית המשפט הגבוה מחק את התביעה משום שעוולת הנגישה אינה חלה על תביעה אזרחית. היום קיבל הרכב מורחב בית המשפט העליון של בריטניה את ערעורו של וילרס ברוב דעות: Willers v. Joyce [2016] UKSC 43. בבית המשפט עלתה שאלה משנית: האם הערכאות הנמוכות באנגליה וויילס חייבות ליישם תקדים ישן של בית הלורדים או בית המשפט העליון או שמא תקדים חדש של מועצת המלכה? הנה פסק הדין וסיכומו.

לורד טולסון (פסקות 1–59) פסק בהסכמת שלושה שופטים שיש להכיר בעוולת נגישה בהליך אזרחי. מי שהגישו נגדו הליך סרק, ראוי לפיצוי על נזקיו. יסודות העוולה מוודאים שלא ייעשה בה שימוש לרעה. אחד מהם הוא שלא הייתה עילת תביעה סבירה ומסתברת – דהיינו שלא הייתה עילה ראויה להגשת תביעה לבית משפט. יסוד אחר הוא זדון, כלומר המזיק השתמש לרעה בהליך המשפטי בכוונה. הם מטילים נטל כבד על התובע.

לורד קלרק (פסקות 60–91) הסכים עם לורד טולסון. הוא השווה את עוולת הנגישה בקשר להליך אזרחי לעוולות אחרות.

לורד מנס (פסקות 92–146) והנשיא לורד ניוברגר (פסקות 147–173) סברו בדעת מיעוט שאין להחיל את העוולה על הליכים אזרחיים. פסיקה קודמת וטעמי מדיניות אינם תומכים בכך. אין, למשל, חובת זהירות בין צדדים להליך אזרחי. לורד ריד (פסקות 182–184) הסכים אתם. הוא הזהיר מפני הסתמכות על פסקי דין מהמאות ה-16 עד ה-18 ומפני ניסיון לזהות את הרקע ההיסטורי שלהם.

לורד סמפשן (פסקות 174–181) מצא בדעת מיעוט שהכרה באחריות בנזיקין בגין נגישה בהליך אזרחי תדלדל את המגבלות שבתי המשפט קבעו לעוולת שימוש לרעה בהליכי משפט. לבתי המשפט יש היום די כלים למנוע שימוש לרעה בהליכים בהם.

הנה פסק הדין, סיכומו, הקראתו והדיונים בתיק.

קנדה: שיקול דעתה של התביעה בבקשה להטיל על נאשם עונש מזערי – האם הפרת הזכות לחירות?

אנדרסון הורשע בנהיגה בשכרות. מאחר שהורשע בעבֵרה דומה בעבר, ניתן היה להטיל עליו עונש מאסר מזערי – לבקשת התביעה. התביעה ביקשה. השופט קבע שהיה על התביעה להתחשב ברקע של אנדרסון כקנדי ילידי ולא לבקש להטיל עליו עונש מזערי. מאחר שהתביעה הפֵרה את זכותו של אנדרסון לחירות, גזר השופט על אנדרסון עונש נמוך מהעונש המזערי. בית המשפט לערעורים של ניופאונדלנד ולברדור דחה את ערעור התביעה. היום קיבל בית המשפט העליון של קנדה את ערעור התביעה פה אחד, מפי השופט מולדבר, והטיל על אנדרסון את העונש המזערי: R. v. Anderson, 2014 SCC 41.

אין להטיל על אדם עונש שאינו מידתי לחומרת העבֵרה ולדרגת האחריות של הנאשם. אולם חובה זו חלה על בית המשפט, ולא על התביעה. אם היא תחול גם על התביעה, יחל בית המשפט לבקר החלטות רבות של התביעה, וייפגע האופי האדוורסרי של מערכת המשפט הפלילי.

משום ערפול שיצר פסק דין קודם, התייחס השופט מולדבר גם ל"שיקול דעתה של התביעה". מונח זה כולל כל החלטה של רשויות התביעה לגבי טבע האישום הפלילי והיקפו ולגבי השתתפותו של ראש התביעה בה. בית המשפט ממעט להתערב בכך. לעומת זאת, בטקטיקה ובניהול המשפט מתערב בית המשפט מכוח סמכותו לשלוט בדיון. את שיקול דעתה של התביעה בוחנים לפי אמת המידה של שימוש לרעה בהליך (abuse of process). אם התנהלות התביעה שערורייתית ומסכנת קשות את הגינות ההליך או את היושרה של מערכת המשפט, הרי זה שימוש לרעה בהליך. על הנאשם להקים במאזן הסתברויות בסיס ראייתי לטענה מסוג זה. בענייננו פעלה התביעה בגדרי שיקול דעתה בבקשה להטיל על אנדרסון עונש מזערי. לא היה בכך שימוש לרעה בהליך.

הנה פסק הדין, כתבי הטענות והדיון.