צרפת הרשיעה את סגן הנשיא של גינאה המשוונית בהלבנת כספים והחרימה בניין ששגרירות גינאה המשוונית שוכנת בו. גינאה המשוונית תבעה את צרפת בבית הדין הבינלאומי לצדק בטענה להפרת כללי החסינות של ריבון זר שקבועים בשתי אמנות: אמנת פלרמו ללחימה בפשע מאורגן חוצה גבולות; פרוטוקול לאמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים. צרפת טענה שלבית הדין אין סמכות לדון בתיק, ושמדובר בשימוש לרעה בהליך שיפוטי. בית הדין הבינלאומי לצדק קיבל בחלקה את ההתנגדות של צרפת.
סעיף 4 לאמנת פלרמו מחייב מדינות לשמור על עקרון השוויון בין מדינות ריבוניות. חסינות ריבון זר נובעת משוויון זה. אולם יש לקרוא את סעיף 4 על רקע האמנה כולה. הוא נועד לשמור על השוויון עצמו, ולא על כל הפרטים שנובעים ממנו. הוא אינו מחייב מדינות לכבד חסינות של ריבונים זרים. גינאה המשוונית טענה עוד שצרפת החילה את דיני העונשין שלה על מעשים שאירעו בגינאה המשוונית, ולכן היא חרגה מהמותר לפי אמנת פלרמו. אולם מדינה רשאית להחיל את דיני העונשין שלה על מעשים מחוץ לשטחה גם שלא לפי תנאי האמנה. ההרשעה של סגן הנשיא אינה לפי האמנה. מאחר שאמנת פלרמו אינה חלה כאן, אין לבית הדין סמכות לדון בטענות לפיה. לעומת זאת, הצדדים חלוקים בשאלה אם הבניין המוחרם משמש את המשלחת הדיפלומטית של גינאה המשוונית. זו שאלה לפי הפרוטוקול לאמנת וינה. לבית הדין יש סמכות לדון בה. צרפת לא הציגה ראיות ברורות לכך שגינאה המשוונית השתמשה לרעה בהליך המשפטי. צרפת טענה שאין להגיש הליך משפטי על רכוש אם הבעלות בו אינה ברורה. הבעלות היא סוגיה שתידון בשלב הדיון המהותי בתיק, ולא בשלב המקדמי. אם היה שימוש לרעה בהליך, הוא יידון אז.
השופט אברהם מצא שסעיף 4 לאמנת פלרמו אינו חל כאן מטעם אחר: לצורך האמנה הוא אינו מחיל חיובים מכוח עקרון החסינות של ריבון זר. השופט קרופורד נימק מדוע הסעיף מחיל לצורך האמנה חיובים מכוח עיקרון זה. השופט גבורגיאן סבר שסעיף 4 מגן על חסינות ריבון זר. אולם סעיף 35 לאמנה, שמכוחו יש לבית הדין סמכות לדון בסכסוכים לפיה, אינו חל על שאלות של חסינות זו.
השופט אואדה נימק מדוע סעיף 4 לאמנת פלרמו אינו מסייע לגינאה המשוונית לצורך החלת דיני העונשין של צרפת על עבירה מחוץ לשטחה. הוא פירט גם מדוע טענה שעילת תביעה "פגומה", אינה טענה מקדמית אלא עניין לדיון המהותי.
השופט גאיה הדגיש שלפי הפרוטוקול לאמנת וינה, עשויה להיות חסינות לבניין גם אם הוא אינו בבעלות המדינה שטוענת לחסינות.
סגנית הנשיא שו והשופטים סבוטינדה, רובינסון וקטקה סברו בדעת מיעוט שהחסינות של סגן נשיא גינאה המשוונית כלולה בעקרון השוויון בין מדינות ריבוניות. השוויון והחסינות חשובים כדי להביא לשיתוף פעולה יעיל בין מדינות במימוש אמנת פלרמו. יש בין הצדדים מחלוקת בעניין פרשנות האמנה, ולכן יש לבית הדין סמכות לדון בטענות לפיה.
השופטת דונהיו מצאה בדעת מיעוט שגינאה המשוונית קנתה זכויות בבניין המוחרם כדי להתגבר על הקשיים המשפטיים של סגן הנשיא. זהו ניצול לרעה של כללי החסינות של ריבון זר בניגוד למטרתם. כדי למנוע אותו יש לקבוע שגינאה המשוונית השתמשה לרעה בהליך המשפטי ולדחות את התביעה.
הינה חוות הדעת העיקרית וסיכום פסק הדין.
de iuribus 